ערכים והרגלים

אני לא אוהבת את המילה הזו.

גבולות.

אני שמה לב שזה מעלה בי תחושת חנק וצמצום באזור החזה.
ובכל זאת- אני משתמשת המון במילה “גבולות”.

נגיד עם הילדים: למדתי לייצר ולהציב גבולות, לפעמים באופן מכני ומלאכותי- כי זה פשוט נכון וזה עובד, ואני מאמינה שילדים צריכים לחוות תסכול אופטימלי- בשביל לגדול בריאים. זה אומר שהם צריכים לשמוע לא די הרבה. “אמא, אפשר לראות בטאבלט?” הכוח בידיים שלי. אני מחליטה. בתמורה, הילדים מרגישים מוגנים ומוכלים.

בקליניקה: שמתי לב לשני מקרי קצה שגורמים לסבל וחוסר מימוש: גבולות קשים מדי וגבולות פרוצים מדי. אנשים עם גבולות קשים מדי- לא מרשים לעצמם. לנסות, ליפול, להיכשל, להיקשר. אנשים עם גבולות פרוצים- חווים את עצמם בערבוביה עם הסביבה- הם מרגישים יותר מדי את הסביבה הקרובה, הם נקשרים מדי, לא חותכים בזמן. הראשונים עם עמוד שדרה קשיח מדי, השניים חווים את תנודות העולם על בשרם, ולא מוצאים את עמוד השדרה שלהם.

בזהות המקצועית: תשע שנים התמחיתי בפסיכולוגיה חינוכית, וכשעברתי את מבחן ההתמחות- והבוחנים אמרו לי: “עברת. את פסיכולוגית חינוכית מומחית”, הרגשתי את כובד האחריות. את הגבול שבו הכנסתי את עצמי- ורציתי לפרוץ את הגבולות.

“לפרוץ את הגבולות”- אוי, כמה זה עושה לי תחושת התרחבות- ונשימה עמוקה.

מצד שני- בזוגיות שלי: בקורס התמקדות שאני לומדת, עשינו תרגיל בו נשאלנו מה מאפיין מערכת יחסים טובה? חשבתי על הזוגיות שלי עם מאט ודבר ראשון שעלה לי:

הוא זורם איתי ומציב לי גבולות.

ככה. בנשימה אחת.

גבולות.

כמה המושג הזה חמקמק. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. זו כנראה מערכת יחסים ארוכת טווח- שתמיד מתהווה, משתנה, מתפתחת.

אתמול בלילה חזרתי משבוע בלונדון עם הבת שלי. חלק מחגיגות הבת מצווה. ראשון לפנות בוקר עד חמישי בלילה. יומיים של נסיעות, ובאמצע- שלושה ימים מלאים וגדושים של לונדון: ארוחות בוקר מפנקות ביחד, נסיעות ארוכות באוטובוס קומותיים (שתינו העדפנו אותם מה- underground), Tate Modern, London Eye, ארוחת ערב טבעונית (Redemption), גלידה, המחזמר Wicked, Regent’s Park, Lego Store, M&M Store, Primark ועוד.

הזנחתי את המדיה החברתית כמעט לחלוטין. התמסרתי לתחושת החופש, לתחושת החקר, לספיגת האווירה בלי השתתפות פעילה בה. פשוט להיות.

וחשבתי על רגשות האשם. על כל המשימות שמחכות. לאנשים שמחכים לי, ולמשימות שהגדרתי לעצמי- שאף אחד לא יודע עליהם- אבל ביני לבין עצמי- -אני יודעת אם אני עושה או לא.

האם אני מרשה לעצמי פשוט להיות ברגע? לייצר זמן קדוש שלי ושל הבת שלי- זמן איכות אינטנסיבי שאף פעם בעצם לא חווינו יחד. ראיתי איך היא נרגעת, ומתמסרת אף היא לרגע. יודעת שלא אברח לה- לילדים אחרים, למשימות אחרות, לבית שתמיד דורש, להודעות פוש האינסופיות בטלפון.

ואז אמרתי לעצמי: את יכולה לעשות את זה ולהניח לאשמה- כי ברשימת הערכים שלך- ערכי הליבה- הדבר שנמצא בראש הרשימה זה מערכות יחסים משמעותיות. וזה כולל את הבת שלי.

לפעמים אני חושבת על ערכים, כמו קירות של בית.

כשאברר מה הערכים שלי, אדע מה נכנס לבית שלי, ומה לא נכנס לבית שלי. אדע מהם גבולות הבית, בתוכן אני חיה, וזה יעזור לי להחליט ברגע האמת אם אני פורצת את הגבול או לא. אי אפשר לפרוץ גבולות, אם אין גבולות.

כשיסכה אופנהיים, יסכה אופנהיים, מנהלת מועדון העסקיות, דתיות עסקיות מדברות, הזמינה אותי להעביר סדנה על גבולות במועדון הדתיות העסקיות הקרובות- קודם כל אמרתי לה- כן! אבל אחר כך- נשארתי עם התחושה האמביוולנטית: מה אני אלמד אחרות לגבי גבולות? כאילו יש לי את כל התשובות. לא. אין לי!

יש מקומות שמצאתי את הגבול הנכון לי מבחינת שמירה ופריצה: למשל גבולות הגוף- בתזונה, בשינה ובספורט. ורוב הזמן עם הילדים.

יש מקומות אחרים שאני ממש בעבודה- קרי: צריכה עזרה! בעיקר בכל הנוגע לזמן. קשה לי להגיע בזמן ולסיים בזמן. אני בדרך כלל האחרונה שמגיעה והאחרונה שיוצאת- וזה גם בקליניקה. יש פעמים שאני מושכת פגישה- כי אני נמצאת ברגע- יחד עם הלקוחה- ורוצה שנמצה את העניין. אבל קול פנימי אומר לי שזה לא נכון ואני צריכה לגדול. אני גם בוחנת מאד את עניין הגבולות שלי בין המנוחה לעשייה. האם אני עובדת מספיק קשה? מי קובע מה זו עבודה קשה? מי אמר שצריך לעבוד קשה?

בשורה התחתונה, כשאני חושבת על גבולות, אני חושבת על שני דברים:

1. ערכים. כשאני יודעת בבירור מהם הערכים המרכזיים על פיהם אני רוצה לחיות, הרבה יותר קל לי להגיד כן ולהגיד לא. כל “כן” יקרב אותי עוד צעד להגשמת הערך, וכל “לא” ישמור אותי מלהתפזר אל עבר הגשמת ערכים, או מאווים של מישהו אחר.

2. הרגלים. אם אני אלמד להכניס את הערכים שלי לתוך הרגלים שאני אבנה אט אט, צעד אחר צעד, אטמיע תהליכים אוטומטיים לתוך החיים שלי- שיוכיחו את עצמם עם הזמן. כמו שאמר אריסטו (בפראפרזה)- מצוינות היא לא אקט חד פעמי, אלא הרגל. כי מי שאנחנו הוא מה שאנו עושים בצורה חוזרת ונשנית.

אני עוד שואלת את עצמי: איך לפתח הרגלים שעובדים בשבילי כשהחיים שלי הם של אמא עם ילדים קטנים?

ביום רביעי הקרוב, 3.4.19, יתקיים מועדון העסקיות בנושא גבולות. אני מעבירה מעגל שנקרא: איך להגיד כן, מתי להגיד לא. הגבולות שלנו באים לידי ביטוי כשאנו אומרים את המילים היומיומיות האלו- כן ולא.

הסדנה היא מעשית- בסוף הסדנה את תצאי עם גבולות הבית שלך- ערכי הליבה שלך שמניעים אותך מבפנים- אלה שיעזרו לך להגיד כן או לא- בביטחון, בהתלהבות ובאומץ. נבחן גם את עניין ההרגלים- נלמד מהענקים בתחום – איך בונים הרגלים שמשרתים את מי שאנחנו רוצות להיות! מסתבר שיש מחקר מסודר שמראה לנו את הדרך.

הסדנה מתאימה לכל בעלת עסק שהיא גם בן אדם- עם חיים מלאים- שרוצה לשים את עצמה בחזית החיים שלה.

מתרגשת ללמד, ללמוד ולהיפגש.

מומלצים

עלי

לאה גלבנד, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומאמנת אישית, עם ניסיון של תשע שנים (או- עובדת, לומדת ומתפתחת בתחום מאז 2009). אני נשואה ואם לארבעה. ירושלמית מגיל 7, אוהבת יוגה ואוכל בריא, אבל גם עוגות. אוהבת ללמוד כל הזמן, ותמיד מסוקרנת: איך אנשים יוצרים שינוי משמעותי בחיים שלהם? הגעתי לפסיכולוגיה אחרי שקראתי ספרים של ארווין יאלום בילדותי שתיאר כל כך יפה את הקסם שמתרחש בחדר הטיפול, והגעתי לאימון, לאחר תהליך אימון משמעותי שאני עברתי, תהליך שנתן לי בהירות לעשר שנים קדימה.