מקצועות הטיפול והנשים

בארץ לא חסרים משרות טיפוליות, ולא חסרה הבנה אודות היתרונות של טיפול. אך התגמול עליהם מגרד את מה שאפשר לקרוא לו "סביר".
מימשתי חלום נערות, והפכתי לפסיכולוגית. וככל שהתקרבתי למימוש החלום, התפכחתי. אני טוענת שאנשי הטיפול נמצאים בכלוב של זהב מסוג אחר: לא הכסף כולא אותם, אלא דווקא העבודה המשמעותית היא זו שכולאת אותנו במשרות שלא משלמות מספיק. בסופו של דבר, ההשקעה רבת השנים שלנו בעצמנו, לא מתוגמלת כראוי. זה כלוב של משמעות. והרבה נשים שוהות בכלוב הזה.
ובכלוב הזה יש כמה מאפיינים:
התמקדות גדולה מדי בחולי, ולא במקורות צמיחה.
מיצוב מתנצל- כשאנחנו עובדים בארגונים, אנחנו לא נמצאים מספיק בהנהגה. אנחנו יותר במעטפת. גמישות מדי, נענות מדי, מתנצלות מדי (נשיות מדי?!).
אנחנו לא מספיק נגישות- טיפול הוא דבר ציבורי מדי (תורים ארוכים, אם בכלל יש הקצאת משאבים) או פרטי מדי (יקר, ועולה השאלה: למי ללכת ועל מי אפשר לסמוך). צריך למצוא דרך להפריט למחצה את הטיפול- כך שהוא יהיה נגיש יותר ללקוח, וגם המטפל ייקח אחריות על שמו והתמחותו.

מה צריך לעשות כדי להצליח כלכלית בתחום הזה? אני עוד לומדת! אך אני רואה כמה אופציות:
לשלב בין עבודה ציבורית להשקעות כלכליות אחרות. לזרוק את האמונה שהמקצוע שלך שווה ערך לעתיד הכלכלי שלך. ניתן לבצע הפרדה בין המקצוע לבין העתיד הכלכלי. וכמו שני צינורות: לפתח את המקצוע ולפתח בנפרד את העתיד הכלכלי. להבין שמקצוע אהוב ומשמעותי, ומשרה קבועה הם לא תוכניות להבטחת חופש עתידי. ולכן על כל השתלמות מקצועית, יש ללמוד השתלמות פיננסית כלשהי!
להפוך את המקצוע לעסק. ללמוד שיווק ומנהל עסקים, למצוא מנטור בתחום ולפתח אומץ. כי אם תרצי להצליח כלכלית עם המקצוע הטיפולי שלך- את צריכה ללמוד לדבר, לעשות ולתפקד בשפה אחרת.

בחרתי לא לזרוק את התינוק עם האמבטיה. לאחר קרוב לתשע שנים בשירות הפסיכולוגי- חינוכי של עיריית ירושלים, יצאתי לדרך עצמאית. אני אוהבת את המקצוע שלי, אך אני במסע פענוח של איך ניתן לבנות עסק רווחי כלכלית ממקצוע משמעותי ואהוב, ועדיין לייצר חופש בחיים- חופש כלכלי וחופש של המשאב היקר ביותר: זמן.