“איזה עצה היית נותן לבוגר קולג’ חכם וחדור מוטיבציה שעומד לצאת לעולם הגדול?”, שאל טים פריס את יובל נוח הררי בראיון לספרו האחרון, Tribe of Mentors.
“להתמקד בחוסן אישי ואינטליגנציה רגשית”, הררי ענה.
הררי ממשיך להסביר שהסיבה לכך היא שהעולם משתנה כל כך מהר, וקשה לדעת בדיוק איזה בעלי מקצוע נצטרך ב- 2040. מה שבטוח, הוא שנצטרך ללמוד, לעשות unlearn ואז ללמוד דברים חדשים. לא נוכל להרשות לעצמנו יציבות בעולם משתנה. נצטרך להיות בעלי חוסן נפשי ויכולת התמודדות עם סטרס. יש לנו חובה להכיר את עצמנו כמה שיותר טוב. כי יש תחרות! גם גוגל, פייסבוק אמאזון והממשלה לומדים להכיר אותנו.
ואני קוראת את הדברים וחושבת לעצמי: איזה מזל שלמדתי פסיכולוגיה ואימון אישי. יש צורך עולה וגובר לשירותים שלנו!
אבל רגע.
למה שכר ממוצע של פסיכולוג ועובד סוציאלי בשירות הציבורי הוא סביב ה- 8000 ש”ח בחודש (במקרה הטוב)?
אם שכר ממוצע של בעל מקצוע משקף את היוקרה ואת השאיפה לאותו מקצוע, אז האם עלי להסיק שהעולם לא מעריך את מקצועות הטיפול?
האם אנחנו יכולים להיות חברת “סטארט- אפ ניישן” בלי ההשקעה בטיפוח הפרט ובתמיכה בהרחבת המודעות שלו?
האם העולם לא מכיר את הקשר בין יצרנות לבין well being?
אם העולם הוא מערך מסועף של קשרים (בין אנשים, משפחות וחברות), אני טוענת, שאנו אנשי הטיפול, משמנים את החיבורים. זאת על ידי עבודה על מיומנויות תקשורת, ויסות התנהגותי, העלאת המודעות האישית, וחקירה משותפת של גבולות האפשר.
הגיע הזמן שתהיה הכרה לחשיבות של הסיכוך.
אז למה טיפול רגשי הוא לא טבעי כמו ביקור רופא או טיפול אצל קוסמטיקאית?
אם יש מרכז להתפתחות הילד, למה אין מרכז להתפתחות המבוגר?

כנשים, אנחנו נמשכות למקצועות הטיפוליים, ואני כוללת בתוכם גם את המקצוע החשוב: הוראה. אלו מקומות שמרגישים לנו טבעיים, המשלבים יכולות נשיות כמו תקשורת מילולית, טיפוח הפרט, הענקת תשומת לב, יצירתיות מחשבתית וסבלנות לתהליכים.

בארץ לא חסרים משרות טיפוליות, ולא חסרה הבנה אודות היתרונות של טיפול. אך התגמול עליהם מגרד את מה שאפשר לקרוא לו “סביר”.
מימשתי חלום נערות, והפכתי לפסיכולוגית. וככל שהתקרבתי למימוש החלום, התפכחתי. אני טוענת שאנשי הטיפול נמצאים בכלוב של זהב מסוג אחר: לא הכסף כולא אותם, אלא דווקא העבודה המשמעותית היא זו שכולאת אותנו במשרות שלא משלמות מספיק. בסופו של דבר, ההשקעה רבת השנים שלנו בעצמנו, לא מתוגמלת כראוי. זה כלוב של משמעות. והרבה נשים שוהות בכלוב הזה.
ובכלוב הזה יש כמה מאפיינים:
התמקדות גדולה מדי בחולי, ולא במקורות צמיחה.
מיצוב מתנצל- כשאנחנו עובדים בארגונים, אנחנו לא נמצאים מספיק בהנהגה. אנחנו יותר במעטפת. גמישות מדי, נענות מדי, מתנצלות מדי (נשיות מדי?!).
אנחנו לא מספיק נגישות- טיפול הוא דבר ציבורי מדי (תורים ארוכים, אם בכלל יש הקצאת משאבים) או פרטי מדי (יקר, ועולה השאלה: למי ללכת ועל מי אפשר לסמוך). צריך למצוא דרך להפריט למחצה את הטיפול- כך שהוא יהיה נגיש יותר ללקוח, וגם המטפל ייקח אחריות על שמו והתמחותו.

מה צריך לעשות כדי להצליח כלכלית בתחום הזה? אני עוד לומדת! אך אני רואה כמה אופציות:
לשלב בין עבודה ציבורית להשקעות כלכליות אחרות. לזרוק את האמונה שהמקצוע שלך שווה ערך לעתיד הכלכלי שלך. ניתן לבצע הפרדה בין המקצוע לבין העתיד הכלכלי. וכמו שני צינורות: לפתח את המקצוע ולפתח בנפרד את העתיד הכלכלי. להבין שמקצוע אהוב ומשמעותי, ומשרה קבועה הם לא תוכניות להבטחת חופש עתידי. ולכן על כל השתלמות מקצועית, יש ללמוד השתלמות פיננסית כלשהי!
להפוך את המקצוע לעסק. ללמוד שיווק ומנהל עסקים, למצוא מנטור בתחום ולפתח אומץ. כי אם תרצי להצליח כלכלית עם המקצוע הטיפולי שלך- את צריכה ללמוד לדבר, לעשות ולתפקד בשפה אחרת.

בחרתי לא לזרוק את התינוק עם האמבטיה. לאחר קרוב לתשע שנים בשירות הפסיכולוגי- חינוכי של עיריית ירושלים, יצאתי לדרך עצמאית. אני אוהבת את המקצוע שלי, אך אני במסע פענוח של איך ניתן לבנות עסק רווחי כלכלית ממקצוע משמעותי ואהוב, ועדיין לייצר חופש בחיים- חופש כלכלי וחופש של המשאב היקר ביותר: זמן.

מומלצים

עלי

לאה גלבנד, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומאמנת אישית, עם ניסיון של תשע שנים (או- עובדת, לומדת ומתפתחת בתחום מאז 2009). אני נשואה ואם לארבעה. ירושלמית מגיל 7, אוהבת יוגה ואוכל בריא, אבל גם עוגות. אוהבת ללמוד כל הזמן, ותמיד מסוקרנת: איך אנשים יוצרים שינוי משמעותי בחיים שלהם? הגעתי לפסיכולוגיה אחרי שקראתי ספרים של ארווין יאלום בילדותי שתיאר כל כך יפה את הקסם שמתרחש בחדר הטיפול, והגעתי לאימון, לאחר תהליך אימון משמעותי שאני עברתי, תהליך שנתן לי בהירות לעשר שנים קדימה.