המרכז להתפתחות המבוגר

“איזה עצה היית נותן לבוגר קולג’ חכם וחדור מוטיבציה שעומד לצאת לעולם הגדול?”, שאל טים פריס את יובל נוח הררי בראיון לספרו האחרון, Tribe of Mentors.
“להתמקד בחוסן אישי ואינטליגנציה רגשית”, הררי ענה.
הררי ממשיך להסביר שהסיבה לכך היא שהעולם משתנה כל כך מהר, וקשה לדעת בדיוק איזה בעלי מקצוע נצטרך ב- 2040. מה שבטוח, הוא שנצטרך ללמוד, לעשות unlearn ואז ללמוד דברים חדשים. לא נוכל להרשות לעצמנו יציבות בעולם משתנה. נצטרך להיות בעלי חוסן נפשי ויכולת התמודדות עם סטרס. יש לנו חובה להכיר את עצמנו כמה שיותר טוב. כי יש תחרות! גם גוגל, פייסבוק אמאזון והממשלה לומדים להכיר אותנו.
ואני קוראת את הדברים וחושבת לעצמי: איזה מזל שלמדתי פסיכולוגיה ואימון אישי. יש צורך עולה וגובר לשירותים שלנו!
אבל רגע.
למה שכר ממוצע של פסיכולוג ועובד סוציאלי בשירות הציבורי הוא סביב ה- 8000 ש”ח בחודש (במקרה הטוב)?
אם שכר ממוצע של בעל מקצוע משקף את היוקרה ואת השאיפה לאותו מקצוע, אז האם עלי להסיק שהעולם לא מעריך את מקצועות הטיפול?
האם אנחנו יכולים להיות חברת “סטארט- אפ ניישן” בלי ההשקעה בטיפוח הפרט ובתמיכה בהרחבת המודעות שלו?
האם העולם לא מכיר את הקשר בין יצרנות לבין well being?
אם העולם הוא מערך מסועף של קשרים (בין אנשים, משפחות וחברות), אני טוענת, שאנו אנשי הטיפול, משמנים את החיבורים. זאת על ידי עבודה על מיומנויות תקשורת, ויסות התנהגותי, העלאת המודעות האישית, וחקירה משותפת של גבולות האפשר.
הגיע הזמן שתהיה הכרה לחשיבות של הסיכוך.
אמרה לי שבוע שעבר חברה, שלקחה תפקיד בכיר בסטארט- אפ מבטיח: אני מצטערת שלא לקחתי איתי יועצת ארגונית. היא הסבירה: יכולתי לעשות את התפקיד שקיבלתי על עצמי. אך לא יכולתי להתמודד עם הדינמיקה האנושית.
תחשבו כמה יוזמות קמו ונפלו בגלל תקשורת לקויה, חוסר פרגון, נקודות עיוורות של המנהלים. תחשבו כמה משפחות נופלות על זה.
אז למה טיפול רגשי הוא לא טבעי כמו ביקור רופא או טיפול אצל קוסמטיקאית?
אם יש מרכז להתפתחות הילד, למה אין מרכז להתפתחות המבוגר?
כנשים, אנחנו נמשכות למקצועות הטיפוליים, ואני כוללת בתוכם גם את המקצוע החשוב: הוראה. אלו מקומות שמרגישים לנו טבעיים, המשלבים יכולות נשיות כמו תקשורת מילולית, טיפוח הפרט, הענקת תשומת לב, יצירתיות מחשבתית וסבלנות לתהליכים.
בארץ לא חסרים משרות טיפוליות, ולא חסרה הבנה אודות היתרונות של טיפול. אך התגמול עליהם מזכיר לי איפה אנחנו עדיין נמצאים ב- 2018. תזהו זאת לפי השיר הישן של ג’יימס בראון:
It’s a Man’s World
But it wouldn’t be nothing
Nothing without a woman or a girl
כן. עולם של גברים. כלומר, ה”טיפול” נמצא בעולם, בדיוק כמו שהאישה נמצאת בשיר. אך העולם הוא של הגברים. השיר ממשיך: גברים בונים, מייצרים וממציאים. האישה, נמצאת ליד, כדי שלא יהיה רע לגברים.
גם מקצועות הטיפול, נמצאות כאן. אך ליד.
מימשתי חלום נערות, והפכתי לפסיכולוגית. וככל שהתקרבתי למימוש החלום, התפכחתי. אני טוענת שאנשי הטיפול נמצאים בכלוב של זהב מסוג אחר: לא הכסף כולא אותם, אלא דווקא העבודה המשמעותית היא זו שכולאת אותנו במשרות שלא משלמות מספיק. בסופו של דבר, ההשקעה רבת השנים שלנו בעצמנו, לא מתוגמלת כראוי. זה כלוב של משמעות.

אני אציע כמה סיבות לכך שאנו עדיין לא חיים בחזון של נוח- הררי, שבו ההשקעה בחוסן נפשי ואינטליגנציה רגשית מקבלות את קדמת הבמה:

סיבה מספר אחת: הפסיכולוגיה עצמה.
הפסיכולוגיה היתה רגילה עד לאחרונה לחקור ולטפל בחולי. התיאוריה שלה נשענה על מקרי קצה. היום מתחדדת ההבנה שפסיכולוגיה צריכה לחקור את מה שעובד. ללמוד מההצלחה. היום יש תחילת פריחה של פסיכולוגיה חיובית, וחקר המוח עוזר לגבש את הממצאים הסובייקטיביים, שאנשים כבר יודעים מניסיון אישי, על אורח חיים בריא ועל דפוסי הצלחה. אך כמבקרת בקבוצות פייסבוק של פסיכולוגים, אני תוהה אם תהיה התמסרות לפסיכולוגיה החיובית ולחקר ההתפתחות האישית. למה לא? לעיתים נדמה כי זה משעמם לחקור את האושר. כמו שהספר של טולסטוי, אנה קרנינה מתחיל: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה”. חקר האומללות הוא מעניין, הוא ייחודי, הוא מתמסר לכאב. זה הדבר שתפס אותי לראשונה בפסיכולוגיה, עד שהרגשתי שזה מעייף, ואני צריכה ללמוד מההצלחה.
דוגמא לתיאוריה הנבנית על פתולוגיה ניתן לראות במקרה הבא:
לאחרונה אמרה לי חברה עם ילדה בת שנתיים פלוס, שהיא החליטה לאמץ תיאוריה של אורולוג לגבי גמילה: הוא טוען שיש ילדים שנגמלים בגיל צעיר, אך מתאפקים הרבה. ההתאפקות בגיל הצעיר גורמת לבעיה בשריר, ולכן לקושי בגמילה כראוי, ולכן הוא ממליץ לא לגמול עד גיל שלוש. אני לא רופאה, אך אני סוברת שהוא בנה את התיאוריה שלו על ילדים פתולוגיים שהגיעו למרפאתו. מה עם כל הילדים האחרים שנגמלו הרבה קודם לכן ולא הגיעו לחולי? לי יש ארבעה כאלה בבית!
לסיכום, בעולם הטיפול העכשווי, יש דגש גדול מדי על תיקון ושיקום, ולא על התפתחות. ולכן מקצועות הטיפול מזוהות עם חולי וחולשה ולא עם צמיחה וגדילה. אנשים צריכים להתגאות שהם הולכים לפסיכולוג, מאמן אישי וכו’. אני בעד לפתוח מרכזי התפתחות למבוגר, עם חלונות זכוכית, בדיוק כמו חדר כושר!
סיבה מספר שתיים: הפסיכולוגים עצמם
בשיווק יש מילת מפתח והיא “מיצוב”. על פי ויקיפדיה: “מיצוב כמושג שיווקי הוא דימוי של אובייקט כלשהו אשר ניטע בתודעתם של בני אדם. מטרת המיצוב היא ליצור הגדרה לזהות המותג ולמקם אותו בשוק ביחס למתחרים”.
אני טוענת שהמיצוב של עולם הטיפול עושה לנו נזק. טיפול נתפס כ”בטן הרכה” של האנושות, כמשהו שאתה עושה רק אם אין ברירה. בתגובה לכך, אנשי הטיפול, או יותר נכון, נשות הטיפול, מאמצות את הזהות המוחלשת הזו, וממצבות את עצמן פעמים רבות במקום חלש.
המיצוב הזה בולט במיוחד במערך הטיפולי בעולם הציבורי, ואביא כאן שתי דוגמאות מנסיוני בשירות הציבורי:
דוגמא ראשונה: בכל שנה יש שבוע חינוך ירושלמי במנח”י. השירות הפסיכולוגי- חינוכי, בו עבדתי, הוא חלק ממנח”י, ולפני כמה שנים גם הוא הרים אירוע בשבוע החינוך. אני זוכרת את העליבות של הכנס שאנו הרמנו, מבחינת תקציב והגעה של אח”מים אל מול האירועים האחרים הנוצצים של אותו שבוע. אני זוכרת את עצמי חושבת על הנוכחות המתנצלת שלנו, באותו אירוע, ועל חוסר היכולת להציב גבול ולומר שבצורה כזו אנו לא נשתתף. זה הרגיש כמו מסיבת כיתה, בעוד כל האחרים הלכו לאוסקר.
דוגמא שנייה: בתור פסיכולוגית של בתי ספר, אנו אמורים מחד לייעץ למנהלת בית הספר על ענייני המאקרו, כמו חזון ואסטרטגיה, ומצד שני לערוך אבחונים פסיכודידקטיים לתלמידים, כי רק פסיכולוגים יכולים לכתוב את הדוח שמתקבל לועדת השמה בעירייה (ועדה שמחליטה על מעבר ילדים לחינוך מיוחד). 
איך אני יכולה לייעץ למנהלת אם אני בודקת למה אורי מכיתה ב’ לא יודע לקרוא?
מיצוב מתנצל.
סיבה מספר שלוש: זה לא נגיש מספיק
הגישה לטיפול היא פרטית מדי או ציבורית מדי.
כולנו יודעים שטיפול פרטי הוא זמין, אך יקר. ועל אף שהוא זמין לוקח זמן לבחור ולמצוא את האדם שאתה רוכש בו אמון ומוכן להתמסר איתו לתהליך.
באשר לטיפול במגזר הציבורי, אזי הוא ציבורי מדי. יש המתנה ארוכה לשירות, אם בכלל יש מקום בשבילך, וחוסר אפשרות לבחור את המטפל.
אלא אם כן ישכנעו אותי אחרת, אני מתנגדת להשקעת האנרגיה המנסה להעלות את השכר של הפסיכולוגים. זה לא יהיה משמעותי בכל מקרה, והפרטה בתחום הזה- תעשה טוב לכולם. כדאי שהפסיכולוגים ירגישו פחות בנוח בכסא שלהם, ויתחילו לבנות לעצמם את הזהות הפרטית שלהם בתור אנשי מקצוע.
אני מציעה לבנות מודל משלב- בה המטפל יעבוד באופן פרטי, אך שירותיו יקבלו סבסוד על ידי גופים ציבוריים. המודל הזה קיים במקצועות הרפואה והמקצועות הפרא- רפואיים. קופות החולים נלחמים על חברתי שסיימה את התמחותה ברפואת משפחה, והיא תעבוד אצלם כעצמאית. בנוסף, אני מכירה באופן אישי את הצורך במרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת לילדיי. לאחר אבחון ואישור מהקופה, אני בוחרת ומשלמת באופן פרטי לבעלת המקצוע ומקבלת החזר מהקופה. אני יודעת שהמודל הזה קיים לפסיכולוגים בקופה, אך זה יכול להיות הרבה יותר רחב!
הדבר יהווה יתרון גם למטפל, כי זה יחייב אותו לבנות זהות מקצועית ייחודית, וללמוד כישורי ניהול ושיווק שיכולים לעזור לו בהגדלת ההכנסות, ובמיקוד העשייה המקצועית שלו. במצב בו איש מקצוע עובד רק בעבודה ציבורית, אני טוענת שזה מושך לבינוניות. העבודה היא מאתגרת ורבגונית, אך היא סובלת מפיזור ומשחיקה, ולא משנה כמה תעבוד קשה או תהיה יצירתי, 8000 ₪, כבר אמרנו.
סיבה מספר ארבע: אנחנו לא מייצרים מספיק כוח
תחשבו על החזון הזה: אנשי הטיפול קמים מהספה ודפי האבחונים, יוצאים מהקליניקה, ומספרים לעולם ששינויים במיקרו, ברמת הפרט, יכולים (אולי) גם לעבוד ברמת הכלל, במאקרו. תארו מצב שפסיכולוגים מעצבים מדיניות. למשל, חשבו על הידע ההתפתחותי שסובר שבן שנתיים צריך אוטונומיה: לעשות דברים לבד, ולא שיעשו בשבילו. או כי אנו צריכים לטפח כל סימן של מוטיבציה פנימית שמגיעה מהילד, לא לדכאו, אלא לדעת איך באופן מתוחכם לכוון את אותה המוטיבציה. איך החשיבה הזו יכולה, למשל, להשפיע על הסכסוך שלנו עם שכנינו? 
כסף, הוא כוח נייד, כדברי טוני רובינס, ולכן כל עוד המשכורת מוחלשת, גם הקול של המטפלים הוא חלש.
סיכום: שילוב עולמות
מה צריך לעשות כדי להצליח כלכלית בתחום הזה? אני עוד לומדת! אך אני רואה כמה אופציות:
• לשלב בין עבודה ציבורית להשקעות כלכליות אחרות. לזרוק את האמונה שהמקצוע שלך שווה ערך לעתיד הכלכלי שלך. ניתן לבצע הפרדה בין המקצוע לבין העתיד הכלכלי. וכמו שני צינורות: לפתח את המקצוע ולפתח בנפרד את העתיד הכלכלי. להבין שמקצוע אהוב ומשמעותי, ומשרה קבועה הם לא תוכניות להבטחת חופש עתידי. ולכן על כל השתלמות מקצועית, יש ללמוד השתלמות פיננסית כלשהי!
• להפוך את המקצוע לעסק. ללמוד שיווק ומנהל עסקים ולפתח אומץ. כי אם תרצי להצליח כלכלית עם המקצוע הטיפולי שלך- את צריכה ללמוד לדבר, לעשות ולתפקד בשפה אחרת.

יכול להיות שעצבנתי פה אנשים. הדברים נכתבו מהפרספקטיבה האישית שלי. אני אוהבת את כולם, ורוצה לפתוח את העיניים ואת השיח!
בחרתי לא לזרוק את התינוק עם האמבטיה. אני אוהבת את המקצוע שלי, אך אני במסע פענוח של איך ניתן לבנות עסק רווחי כלכלית ממקצוע משמעותי ואהוב, ועדיין לייצר חופש בחיים- חופש כלכלי וחופש של המשאב היקר ביותר: זמן.

לאה גלבנד, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומאמנת אישית. עובדת עם נשים שרוצות להגיע לשלב הבא בחייהן: ממתבגרות ועד אמהותיהן. נשואה למאט, אם לארבעה, משקיעת נדל”ן מתחילה. מתרגלת יוגה ואוכל בריא בשעות הפנאי.

מומלצים

עלי

לאה גלבנד, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומאמנת אישית, עם ניסיון של תשע שנים (או- עובדת, לומדת ומתפתחת בתחום מאז 2009). אני נשואה ואם לארבעה. ירושלמית מגיל 7, אוהבת יוגה ואוכל בריא, אבל גם עוגות. אוהבת ללמוד כל הזמן, ותמיד מסוקרנת: איך אנשים יוצרים שינוי משמעותי בחיים שלהם? הגעתי לפסיכולוגיה אחרי שקראתי ספרים של ארווין יאלום בילדותי שתיאר כל כך יפה את הקסם שמתרחש בחדר הטיפול, והגעתי לאימון, לאחר תהליך אימון משמעותי שאני עברתי, תהליך שנתן לי בהירות לעשר שנים קדימה.